שמי עמרי מי דן, בן 23 ואני צלם ולוחם במילואים. הגלריה הזו היא התיעוד של מסע שהתחיל הרבה לפני שלמדתי לאחוז במצלמה. היא נולדה מתוך ההבנה שברגעים המכריעים ביותר, הושטת יד לאחר שווה יותר מכל כיבוש של הר.
הסיפור שלי מתחיל בשבילים הנסתרים של הטבע, לצד אבא שלי. הוא היה זה שלימד אותי להקשיב לשקט ולמצוא עוצמה בניתוק המוחלט מהרעש היומיומי. בגיל 14, על רכס ההימלאיה, "חיידק ההרים" הכה בי; שם נזרעו הזרעים של אהבתי לצילום. הבנתי שהמצלמה היא הכלי היחיד שמאפשר לי לנצור את הרגעים החולפים הללו, להפוך תחושה זמנית לחוויה נצחית שאוכל לחלוק עם העולם.
בינואר 2026, בין סבבי מילואים ממושכים, יצאתי לבדי להגשים חלום גדול — לעמוד על פסגת האקונקגואה, ההר הגבוה ביותר בדרום אמריקה. בגובה של 6,962 מטר, כשהפסגה כבר נראתה בהישג יד, הטבע הציב לי אתגר עוצמתי — סערה בלתי צפויה, צניחת טמפרטורות ורוחות עזות הפכו את הטיפוס למאבק הישרדות. שם, במעלה הלבן והקפוא, פגשתי במטפסים שאיבדו את דרכם ואת תקוותם, עם כוויות קור ואבדן הכרה. ההחלטה לוותר על הפסגה כדי להציל חיים לא הייתה בחירה — היא הייתה המהות של כל מה שלמדתי כלוחם וכאדם. באותו יום, במקום להניף דגל על הפסגה, ליוויתי 4 אנשים בחזרה אל החיים. חזרתי בלי צילום מהפסגה, אך עם תובנה עמוקה שהגדירה מחדש את העדשה שלי: היופי האמיתי טמון בחוסן האנושי ובחמלה, גם בתנאים הקיצוניים ביותר. את הסיפור המלא על הטיפוס וההצלה אפשר לקרוא כאן.
הגלריה שלפניכם היא פסיפס של הרגעים הללו. היא נעה בין הפסגות הפראיות של האנדים לרחובות הפועמים של ניו יורק, ומבקשת להעביר לכם את התחושה המדויקת של הרגע — את המורכבות, השלווה והעוצמה שבנוף ובאדם. אני מזמין אתכם להביט דרך העיניים שלי, לחוות את המסע ולקחת איתכם פיסה ממנו לביתכם.