הסיפור הזה מתחיל ביום שני, ה-2 בפברואר. יום הפסגה.
התחזית הבטיחה מזג אוויר תקין, והתחלתי את ההכנות ליציאה. השעה 23:00 בלילה. אני מתעורר בתוך אוהל בגובה 5,600 מטרים מעל פני הים, כשהטמפרטורה בחוץ היא מינוס 19 מעלות. תוך כדי שאני מתלבש, אני מדליק את הגזייה וממיס שלג כדי שיהיו לי מי שתייה בתרמוס – המים שהרתחתי לפני שהלכתי לישון כבר קפאו לחלוטין.
בתוך התרמוס שמתי שתי שקיות תה וכמות סוכר גדולה מאוד. ידעתי שזו הולכת להיות הדרך היחידה שבה אוכל לתת לגוף אנרגיה זמינה כשאצטרך אותה. בפועל, היה שם ליטר של שלג מומס עם משהו כמו 9 שקיות סוכר.
בשעה 00:44 אני שולח הודעה למשפחה דרך הטלפון הלווייני שלי: "יוצא לפסגה אני Locked in".
הדרך מהמחנה לפסגה הייתה קשה מאוד. שבעה ימים ברצף לפני יום הפסגה שלי פקדה את ההר סופת שלגים קשה, ובחלק מהמקומות השלג נערם עד גובה המותניים. אין שביל מסומן, אין מדריך ואין מי שיעזור. זה רק אני נגד אימתני הטבע.
רבע שעה לתוך הטיפוס, הסוללה בטלפון ובמצלמה שלי שבקה חיים בגלל הקור הקיצוני, למרות שהם היו מתחת למעיל העליון שלי. בשלב הזה נשארתי מסתמך על שעון הגארמין שלי, שאליו הורדתי את מפת המסלול מראש, ועל מכשיר הטלפון הלווייני של גארמין. ידעתי שהשעון ישרוד הכל, גם אם הטמפרטורות יצנחו בצורה קיצונית בהרבה.
הנעת המנועים בגובה כזה היא תמיד החלק הקשוח. בשעה הראשונה של ההליכה עליתי 150 מטרים והתקדמתי בערך 800 מטרים. הקצב היה קבוע: 10 צעדים, ואז דקה שלמה של הפסקה בשל תנאי החמצן הקשים – בגובה הזה יש רק 48% מהחמצן שקיים בגובה פני הים. אחרי השעה הראשונה, כשהצלחתי להגיע לקצב אחיד, הרגשתי בנוח.
הגעתי למחנה "קולרה" (Colera) בשעה 04:00 לפנות בוקר. כשהגעתי לשם קלטתי שאני מקדים את כולם בטירוף, אף אחד עוד לא יצא לכיוון הפסגה. קיבלתי החלטה לא לחכות לאנשים שהכרתי תוך כדי הטיפוס אלא להמשיך מיד, כי הייתי בקצב טוב ולא רציתי לתת לגוף לנוח ולהתקרר.
אני תמיד אומר לאנשים שמטפסים בגבהים: מגובה 5,000 מטר מעל פני הים המשחק משתנה לחלוטין. צריך ללמוד ללכת מחדש. האוויר דליל וכמות החמצן שנכנסת לגוף נמוכה מאוד ביחס למה שאנחנו רגילים. לא משנה כמה מתאמנים לטיפוסים כאלה, שום דבר לא באמת מכין את הגוף לחוסר באוויר.
לאט לאט ההליכה הפכה איטית יותר. מעשרה צעדים והפסקה, עברתי לשבעה צעדים, ואז לשישה, ואז לארבעה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עושה צעד אחד בלבד – ולוקח הפסקה אחריו. הגוף היה גמור לחלוטין, ואני הייתי רק בגובה 6,400 מטרים, כשנשארו לי עוד כמעט 500 מטרים של טיפוס אנכי עד לפסגה.
אבל נלחמתי. לא משנה כמה הייתי עייף, סירבתי לתת לגוף שלי לעמוד ביני לבין החלום. בגובה 6,600 מטר, כשהטמפרטורה עומדת על בערך מינוס 25 מעלות, השמש החלה לבצבץ. ראיתי את אחד המראות היפים בחיי – הזריחה מעל הרי האנדים. הגוף הרגיש תשישות עמוקה, אבל המשכתי ללכת. רק יעד אחד עמד מולי: הפסגה.
ברגע שהשמש עלתה וחיממה אותי, הצטברה לי שכבת זיעה על הגב שמהר מאוד קפאה והפכה לגוש קרח גדול, מה שהוסיף לקושי. אסור היה לי להוריד אף שכבת ביגוד בגלל הסכנה המיידית של כוויות קור, אז פשוט המשכתי ככה.
ואז הגעתי למכשול הגדול ביותר בטיפוס, החלק המסוכן ביותר בהר שבו רוב המטפסים מסתובבים וחוזרים אחורה: ה-"Traverse".
ה-"Traverse" הוא מקטע של 350 מטרים עם טיפוס של 120 מטרים, והוא יושב על החלק הכי חשוף בהר לרוחות המטורפות. הדובדבן שבקצפת הוא תהום של 500 מטרים שצונחת מכל צד שלו, מה שמוסיף לאתגר הפיזי והמנטלי. למזלי, פחד גבהים לא מדבר אליי יותר מדי. גרזן הקרח היה ביד ימין, מקל ההליכה ביד שמאל, והמשכתי קדימה.
כשהייתי בערך באמצע המקטע, הכל התחיל. התחילה הרוח הכי חזקה שהרגשתי בחיים שלי, וכשהסתכלתי למעלה ראיתי הצטברות עננים גדולה באזור הפסגה, שהחלה לנוע במהירות לכיווני. ניסיתי להגביר את הקצב כמה שאפשר, אבל בגובה 6,800 מטרים כמות האוויר היא רק 38% לעומת גובה פני הים. הייתי צריך להיזהר מאוד לא לאמץ את הגוף יותר מדי כדי לא להסתכן במחלת גבהים. החזקתי את עצמי חזק עם הגרזן והמקל, ולאט לאט התקדמתי אל עבר סוף המקטע.
בסוף המקטע האכזר הזה ישנה מערה, שבאופן נוח מאוד משמשת כמחסה מהרוח, מהשלג ומהתנאים הקיצוניים של ההר.
כשהגעתי אל המערה, הדבר הראשון שהיה לי בראש הוא לזרוק את התיק מעליי ולהתחמם כמה שאפשר. אבל ברגע שנכנסתי פנימה, מצאתי בן אדם שרוע על הרצפה. לא היו לו כפפות על הידיים, וגם הקרמפונים שלו (סוליות הברזל לאחיזה בקרח) נפלו מהנעליים. ראיתי שהידיים שלו שחורות לחלוטין ויש לו כתמים שחורים על הפנים – הבנתי מיד שהוא במצב קשה מאוד ושמדובר בכוויות קור קשות. ניסיתי לתקשר איתו, אבל הוא פיזית לא הצליח לדבר. ראיתי אותו מתאמץ להוציא מילים מהפה, ללא הצלחה.
באותו רגע הבנתי שאני צריך לקבל החלטה גורלית: החלטה שעומדת בין הגשמת החלום שלי להעפיל לפסגה, לבין להוריד את הבן אדם הזה למחנה הקרוב ולהציל לו את החיים.
בראש שלי אמרתי שהחיים של האיש הזה חשובים יותר מכל דבר בעולם, ושהפסגה הזו תישאר כאן תמיד. למרות כל העבודה הקשה, האימונים והכסף שהושקעו למען המטרה – קיבלתי את ההחלטה. אני הולך להציל את החיים שלו.
ניסיתי לגרום לו לתקשר איתי, להבין אם הוא מסוגל ללכת, ותוך כדי לחצתי על לחצן המצוקה בטלפון הלווייני שלי כדי להתריע לכוחות החירום על המיקום המדויק. ידעתי שהמסוקים יכולים להגיע רק עד גובה 6,000 מטרים ובמזג האוויר הנוכחי אף אחד לא יגיע לעזור לנו. ניסיתי להעמיד את האיש והוא ישר קרס לרצפה. שם הבנתי, אחרי 25 דקות של ניסיונות, שאני הולך לסחוב אותו עליי לאורך כל ה-"Traverse". לא הייתה אופציה אחרת. הורדתי ממנו את התיק שלו כדי להפחית משקל, הרמתי אותו בשיטת סחיבת פצוע והתחלתי ללכת.
כמות הפעמים שהייתי פיזית במרחק של שנייה ממוות במקטע הזה, עם האיש על הגב שלי, הייתה מדאיגה מאוד. הרוח התחזקה משמעותית, התחיל לרדת שלג בכמות חריגה ולא הצלחתי לראות אפילו 10 מטרים קדימה. השיווי משקל שלי היה רע מאוד, ולכן ניסיתי לעבור את המקטע מהר ככל האפשר. ירדתי אותו ב-25 דקות, לעומת כמעט שעה שלקח לי לעלות אותו.
ברגע שסיימנו את המקטע הורדתי את הבן אדם מהגב שלי בגלל כאבי גב מטורפים שהתחילו לי. הושבתי אותו ונחתי בערך חמש דקות, עד שנזכרתי שיש לי בתיק את תרמוס התה עם הסוכר. שתיתי כמה לגימות שהעירו אותי לגמרי, ואז נתתי לאיש קצת ממה שהיה לי.
מה שקרה אז היה כמו בסרט: הבן אדם פשוט קם לחיים.
הוא אמנם עדיין לא דיבר, אבל הצלחתי להעמיד אותו וכבר לא הייתי צריך לעשות לו סחיבת פצוע. עדיין, בערך 70 אחוז ממשקל הגוף שלו נשען עליי. משם התחילה ירידה איטית מאוד מההר – הולכים שניים-שלושה צעדים, ועוצרים להפסקה.
ככה, במשך שלוש שעות ארוכות, הגענו לגובה 6,400 מטרים. פתאום, צעקה של אישה מצד ימין משכה את תשומת הלב שלי. הורדתי את האיש והלכתי כמה שיותר מהר לבדוק מה קרה לה. הגעתי אליה וראיתי שגם היא עם כתמים שחורים בפנים. הבנתי שאני במצב מורכב להחריד: יש לי כעת שני פצועים קשים שאני צריך להוריד למטה.
זה היה רגע השבירה שלי בתוך כל התופת הזו. קרסתי על הברכיים לתוך השלג ושחררתי צעקה חזקה של ייאוש לעבר השמיים.
אחרי כמה דקות התאפסתי על עצמי. נתתי גם לה לשתות מהתרמוס, וזה נתן לה מספיק אנרגיה להתרומם, אבל היא לא הייתה מסוגלת ללכת בעצמה. עכשיו היו איתי שני אנשים, שאת שניהם אני סוחב כשיותר מ-70 אחוז ממשקל גופם נשען עליי.
הירידה למחנה קולרה, שנמצא בגובה 6,000 מטרים, לקחה לי עוד שלוש שעות ארוכות. ברגע שהגענו למחנה, קלטתי מיד את סדר גודל האירוע. זה היה הרבה יותר גדול ומפחיד ממה שחשבתי – המחנה היה מלא בפראמדיקים שחיכו לפצועים הרבים שירדו מההר, ומסוק פינוי כבר המתין במקום לפנות אנשים לבית החולים בבייס קאמפ. פראמדיק אחד זיהה אותי מרחוק עם שני האנשים שאני סוחב, ורץ לעזור לי.
הייתי גמור, מותש, ואין לי מילים לתאר את העייפות שהגוף שלי הרגיש. כשהורדתי אותם, הרגשתי שאני מתחיל לפתח בעצמי תסמינים של מחלת גבהים. עם מאמץ כזה בגובה כזה ובאוויר דליל כל כך, זה היה בלתי נמנע.
הפראמדיק התחיל לשאול אותי באנגלית שבורה שאלות כמו "מה השמות שלהם?", "מאיפה הם?" ו"יש להם ביטוח?". בקושי הצלחתי לדבר, ועניתי לו שאין לי מושג, כי הייתי עם אחד מהם שש שעות ועם השנייה שלוש שעות ואף אחד מהם לא הוציא מילה מהפה.
תוך כדי הטיפול בפצועים, הפראמדיק לקח אותי לצד ובישר לי בשורה קשה: הסופה שהייתה אמורה להיכנס רק למחרת הקדימה לגמרי ונכנסה עכשיו – מזג האוויר שהתהפך עליי בחלק הכי גרוע של ההר הוא בעצם הסופה הזו. הוא הסביר שהתנאים רק הולכים ונעשים גרועים יותר ויש עוד אנשים למעלה.
באותו רגע הגיע אליי מדריך של קבוצה אחרת שעלתה באותו יום לפסגה. הוא צעק עליי בהיסטריה ושאל אם ראיתי את שאר הקבוצה שלו, ואמר שהם נשארו על ההר ושהוא התקדם בלעדיהם רק כדי לקרוא לעזרה. אמרתי לו שלא ראיתי אף אחד אחר. המדריך תפס אותי ואמר שאם לא נמצא את שאר הקבוצה שלו עכשיו, הם הולכים למות. שאלתי אותו אם אין מחלצים פנויים שתפקידם לעלות, והוא אמר שיש במחנה רק פראמדיקים ושהמסוקים לא יכולים לעבור את גובה המחנה בגלל האוויר הדליל.
אז הוא הסתכל עליי ואמר את המילים שזעזעו אותי: "אם אתה לא עולה איתי עכשיו להוריד אותם למטה, הם ימותו. אנחנו התקווה האחרונה שלהם".
שוב עמדתי בפני קבלת החלטה קשה מנשוא. המדריך עמד מולי, הרוח הכתה בנו, ואני פשוט שתקתי. לקח לי זמן לענות לו. הזמן עצר מלכת בתוך הראש שלי כשהתלבטתי קשות: הגוף שלי היה קרוע מעייפות אחרי 12 שעות של הליכה הישרדותית בתנאים הכי קשים שיש, והרגשתי שמחלת הגבהים מתחילה להשפיע עליי. ידעתי שאם אני מסתובב ועולה עכשיו חזרה לתוך הסופה, אני מסכן את החיים שלי בצורה מפורשת. שאלתי את עצמי אם אני מסוגל פיזית ומנטלית לעשות את זה, או שאני גוזר על עצמי גזר דין מוות.
הסתכלתי על המדריך בעיניים, ראיתי את הייאוש שלו, ואחרי שניות ארוכות של מאבק פנימי עמוק – הנהנתי ואמרתי לו כן.
יצאנו לדרך בקצב גבוה מאוד אל האזור שבו הוא השאיר את הקבוצה שלו. הוא אמר שהוא השאיר אותם בתוך נקיק בגובה 6,400 מטרים ושהוא יודע בדיוק איפה זה, אז פשוט עקבתי אחריו.
כשאנשים מדברים על תסמינים של מחלת גבהים, כמו סחרחורות והזיות, זה אולי נשמע מעניין בסיפורים, אבל כשחווים את זה בזמן אמת ההרגשה שונה ומפחידה לחלוטין. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי צריך להתמודד עם דבר כזה. תוך כדי ההליכה, שמעתי בבירור את הקול של בן דוד שלי קורא לי מאחוריי. כשהסתובבתי, ראיתי רק שלג יורד ורוח נושבת. לא היה שם אף אחד. וזה קרה שוב ושוב ושוב, ורק אז הבנתי את הכוח המפחיד של הגובה על המוח שלי.
הגענו למערה בנקיק ומצאנו את שאר חברי הקבוצה שלו. ראינו ארבעה אנשים במצב יחסית קשה עם כוויות קור, יושבים ממש אחד על השני כדי לשמור על חום גוף. חילקנו כוחות: המדריך לקח שני אנשים, ואני לקחתי שני אנשים.
ושוב חזר הניגון של סחיבת שני אנשים כשרוב משקל הגוף שלהם עליי, רק שהפעם עשיתי את זה תוך כדי שאני חווה מחלת גבהים בעצמי. אני זוכר שתוך כדי הירידה ראיתי את אבא שלי יושב על סלע שעברנו לידו, נראה מבסוט עליי שאני לא מוותר ועושה את מה שאני עושה. למרות שמחלת הגבהים הקשתה מאוד, ההזיה הזו משום מה עזרה לי להמשיך. ירדנו לאט לאט, צעד אחר צעד, הפסקה אחר הפסקה. עוד שלוש שעות של הליכה מורטת עצבים אל עבר המחנה שבו חיכו הפראמדיקים.
הורדנו את הפצועים באזור הטיפולים, והמדריך אמר לי שהאנשים הראשונים שהורדתי מההר עדיין שם, ושאני כעת אחראי עליהם ועל שני האנשים שהורדתי איתו עכשיו. המשמעות הייתה שאני עולה איתם על המסוק ומלווה אותם לבית החולים בבייס קאמפ. זו הייתה הפעם הראשונה שמשהו פעל לטובתי ביום הזה.
עזרתי לפראמדיקים להעמיס את האלונקות למסוק ועליתי איתם. הטייס אומר לי להחזיק חזק ולחגור, ותוך כדי שאני עושה זאת המסוק צונח מגובה 6,000 מטרים לגובה 4,200 בקצת יותר מדקה – ממש כמו רכבת הרים. נחתנו בבייס קאמפ, וראיתי שהצוות שם מסתבך עם הורדת האלונקות, אז הדרכתי אותם איך מורידים אלונקה ממסוק בדרך הצה"לית. הורדנו מהר את שתי האלונקות, ועליתי עם המסוק בחזרה למחנה כדי לאסוף את שני הפצועים האחרונים שהיו תחת אחריותי. עשינו את אותו מסלול שוב, רק שהפעם כבר הייתי מוכן לנסיקה המטורפת והפריקה הייתה מהירה הרבה יותר.
בבית החולים בבייס קאמפ הורדתי מעצמי את שכבות הביגוד המיועדות לגובה הקיצוני, כי הטמפרטורה שם הייתה גבוהה משמעותית, והתחלתי לעבוד. הקשבתי לאחות הראשית ועשיתי כל מה שאמרה – מילאתי דלאים במים בטמפרטורה מדויקת של 35 מעלות כדי לטפל בכוויות הקור של הפצועים, ותרגמתי מאנגלית לספרדית עבור עובדי בית החולים שלא דיברו את השפה.
אחרי בערך שעה וחצי של עבודה אינטנסיבית בבית החולים, ניגשתי לאחות ושאלתי אותה מה עוד צריך לעשות. היא אמרה לי שאין לה יותר משימות בשבילי, כי כל הפצועים כבר הגיעו וכולם נמצאים בטיפול. אני זוכר ששאלתי אותה "את בטוחה?", והיא ענתה שכן, שאני יכול ללכת לנוח בספסל שבכניסה ושהיא תקרא לי אם תהיה עוד עבודה.
זו הייתה הפעם הראשונה באותו יום ארוך שלא הייתה לי משימה ושיכולתי פיזית לנוח. האחות סיפרה לי לאחר מכן שאחרי חמישה צעדים בלבד לכיוון הספסל, פשוט קרסתי על הרצפה בגלל העומס המטורף שהופעל עליי. הם עשו לי בדיקות, ראו שהכל בסדר, והיא אמרה לאנשים: "תשימו אותו על הספסל, תוך 15 דקות הוא מתעורר, הכל טוב". וזה בדיוק מה שקרה. כשסיימתי בבית החולים והגעתי למחנה, שלחתי הודעה למשפחה ולחברים שאני בסדר, שהיה אירוע קיצוני מאוד ואסביר הכל כשיהיה לי זמן.
כל הפצועים הגיעו במסוקים לבית החולים בעיר מנדוזה שבארגנטינה. ישר אחרי שירדתי מההר הגעתי לבקר אותם, והבאתי איתי שישיית בירות.
הם סיפרו לי שביום הזה היו 15 פצועים על ההר במצב קל עד קשה. מטפס אחד נהרג כבר בבית החולים בבייס קאמפ בגלל שרמת החמצן בגופו הייתה נמוכה מדי, ופצוע נוסף שכב במצב אנוש, מחוסר הכרה ובקומה.
כל אחד מהחבר'ה סיפר לי על הפציעות שלו מהאירוע. המחיר היה כבד מאוד: לכולם כרתו כמה אצבעות, ולבחור שהורדתי מהמערה בגובה 6,820 מטרים נאלצו לכרות את יד ימין מהמרפק ומטה. למרות זאת, זו הייתה ישיבה מיוחדת, מלאת רגש וצחוק. כל אחד סיפר על עצמו ובאופן מפתיע, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותם מדברים בקול רגיל. כל אחד מהם היה אסיר תודה בצורה שאי אפשר לתאר.
שבוע לאחר מכן, כולם כבר שוחררו מבית החולים וחזרו הביתה, אל המשפחות שלהם. אז גם הגיעה אליי הבשורה הקשה: אותו מטפס ששכב בקומה לא שרד את הפציעות הקשות, ונקבע מותו.
אנחנו, אלו ששרדו, נשארנו בקשר הדוק עד היום, למרות שכל אחד מאיתנו גר בקצה אחר של העולם.
אמנם לא הגעתי לפסגה באותו יום, אבל השגתי דבר שמנצח גם עשר פסגות.